משנברג נ' איילון חברה לביטוח בע" מ

החלטה

לפניי בקשה של הנתבעת להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי.

התובעת נפצעה בתאונת דרכים שאירעה ביום 26.3.07. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה והוועדה הרפואית לעררים קבעה כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בתחום האורטופדיה בגובה 24% בגין הפגיעות הבאות:

10% - כף יד ימין.

10% - כתף ימין.

5% - עצב מדיאני.

לטענת הנתבעת יש להתיר לה להביא ראיות לסתור את שלוש הקביעות הנ"ל.

ביחס לכתף טוענת הנתבעת כי הועדות של המוסד לביטוח לאומי לא עמדו על שאלת הקשר הסיבתי שבין אירוע התאונה לבין הנכות של התובעת בכתפה, וזאת על אף שהדבר מתבקש מפאת פער הזמנים שבין אירוע התאונה לבין תלונתה הראשונה של התובעת בגין הכתף, פער זמנים המלמד כי עניין לנו בתלונות חדשות.

הנתבעת מוסיפה כי העובדה שהתובעת לא התלוננה על הכתף לאחר התאונה תומכת בכך שנגרם לה קרע ספונטני במסובב הכתף, וזאת בסמוך לפני הופעת הכאבים בשנת 2008.

ביחס לנכות אשר נקבעה בגין הפגיעה בעצב המדיאני מפנה הנתבעת לכך שועדת המל"ל הראשונה מצאה כי טווחי שורשי הידיים שווים וסימטרים ולכן לא נקבעה נכות על פגיעת שורש כף היד ואילו ועדת הערר אשר נתכנסה חודשיים לאחר מכן מצאה פגיעה מדיאנית בכף יד ימין, אשר מתבטאת בחולשת צביטה ובדלדול מה של שרירי הטנר, וקבעה לתובעת נכות צמיתה בגובה 5%. לטענת הנתבעת, התובעת כלל לא התלוננה על הפרעה תחושתית והפרעה כזו לא נמצאה בבדיקות ובנוסף, ועדת הערר לא הבהירה מדוע היא מעניקה נכות על חולשת פינץ' ודלדול שרירי, ומטעם זה יש להתיר לה להביא ראיות לסתור את הקביעה על ידי מינוי מומחה רפואי בתחום הנוירולוגיה.

באשר לנכות בגין הפגיעה בכף יד ימין, לטענת הנתבעת ועדת המל"ל הראשונה מצאה כי טווחי שורשי הידיים שווים וסימטרים ולכן לא נקבעה נכות ואילו ועדת הערר, אשר בדקה את התובעת חודשיים בלבד לאחר מכן, מצאה מגבלה בתנועות שורש היד הן בכיפוף כפי והן בכיפוף גבי והן בהטייה אולנרית ולכן נקבעה לתובעת נכות צמיתה בגובה 10%. לטענתה, במצב דברים זה מדובר באחד מהשניים: או שהתובעת קופחה באופן בולט על ידי הועדה מדרג ראשון אשר קבעה כי אין נכות צמיתה בגין הפגיעה ביד, או שהנתבעת קופחה על ידי ועדת הערר, אשר מצאה ירידה מרשימה בטווחי התנועה. לטענת הנתבעת, על מנת להכריע בשאלה זו, הצדק מחייב להביא הדברים בפני מומחה רפואי אשר יעמוד על ההבדלים בממצאי הבדיקות של הועדות השונות.

התובעת מתנגדת לבקשה. לטענתה, מדובר בבקשת סרק, אשר אין בה ממש, לא בפן המשפטי ולא בפן העובדתי.

ההיתר להביא ראיות לסתור על פי סעיף 6ב' לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975 ניתן במקרים חריגים, כאשר מתקיימים אחד הטעמים הבאים:

"(א) טעמים משפטיים כגון, אם נראה לבית המשפט כי ההליך הקודם היה נגוע בפגם מהותי (כגון, תרמית), קל וחומר - מדעיקרא (כגון פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי).

(ב) טעמים עובדתיים ברי משקל וחדשים, כגון אם חל שינוי מהותי במצבו של התובע או שנתגלתה נכות נוספת לאחר הקביעה הקודמת"

(בר"ע 634/85 עודה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט(4) 505 (1985)).

"ההיתר להבאת ראיות לסתור על פי סעיף 6ב הנ"ל ניתן במקרים חריגים בהם הליך קביעת הנכות על פי דין היה נגוע בפגם מהותי או במקרים בהם נפלה טעות עובדתית במהלכו" (רע"א 3570/01 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' קאסם סואעד (פורסם במאגרים, 5.9.01)).

אחד המקרים בהם יתיר בית המשפט להביא ראיות לסתור הוא כאשר בית המשפט שוכנע כי בפני הועדה לא היו עובדות רלבנטיות חשובות הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע קודם לתאונה, ואשר לו היו לפניה, היו עשויות לשנות את התוצאה (ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה נ' טיארה עבדול אחמד, פ"ד מה(4) 77 (1991); ע"א 563/88 אשל נ' קרנית פ"ד מה(5) 520 (1991)).

אני מקבלת את טענת התובעת לפיה ההכרה בדרגת נכות רפואית אשר נקבעת על ידי ועדה רפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי במסגרת תביעה לקביעת נכות מעבודה כוללת קביעה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין הנכות שנקבעה ובין התאונה, וזאת לאור הוראת סעיף 103 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995.

אני מקבלת גם את טענתה לפיה מדוחות הועדות הרפואיות עולה כי הן התייחסו לשאלת הקשר הסיבתי בין הפגיעה בכתף ובין התאונה, כאשר הועדה הרפואית הראשונה קבעה כי: "נראה סביר שהפגיעה קשורה לתאונה וזאת לפי מנגנון החבלה..".